<h1>פירוש רבינו אליהו מלונדריש על פסחים</h1>
<h2>דף קח.</h2>
לכו נא הגברים ועבדו בליל שמורים טבוח טבח והכן ממנו תראו ותעשו כן בא להסב לפי שבאכילת מצה וד' כוסות צריך הסיבה שמאל דרך חרות. אחד איש ואחד אשה לבד תלמיד בפני רבו. אם ירצה יטול ידיו ומקדש שאין קדוש הפסיק. ונכון ליטול אחת לכבוד הברכה ולקידוש וישתה מלא לוגמיו שאילו היה מסלק המשקה לצד אחד היה נר' כמלא לוגמ' והוא רוב רביעית ומברך אחריו ברכ' מעין שלש דד' כוסות תקנו דכל חד וחד נעביד ביה מצוה לבד כוס שיני שנפטר בברכת המזון ואין מברכין אחריו וד' כוסות הללו חייבי' בהן אחד איש ואחד אשה לבד תינוקו' ואם בדיעבד השקה מכוסו לבניו ובני ביתו יצא והוא ששתה רוב רביעית. ונוטל ידיו ומברך ענ"י והנטילה שלא יטמאו ידיו שהן שניות במשקין לעשות תחילה.
<h2>דף קיד.</h2>
הביאו שאר ירקות מברך בורא פרי האדמה. ויטבול בחומץ או במי מלח. ויכול לעשות מי מלח אפי' בשבת בין מרובי' בין מועטי' דהלכ' כר' יוסי [שבת ק"ח ע"ב] בהלמי. ולא יטבול בחרוסת שאין מצותו עד טיבול שיני. ולכ' אין למלאו' כריסו (המינו) [הימנו] קודם לכן, ובירקות אין צרי' כזית שאינו אלא להכירא ואעפ"כ צריך לברך עליהן תחילה דאסו' ליהנו' בעולם הזה בלא ברכה אף מפחו' מכשיעור אבל לאחריו אינו מברך אא"כ יש בו כשיעו'. ואם אכל כזית משאר ירקו' יברך אחריה' בור' נפשו' כו'. ונ"ל כספרדי דמצרי' כזית לכל אחד אף בשאר ירקות.
<h2>דף קיד:</h2>
יביא הקערה עם הג' מצות וב' תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיג' ומרור וחרוסת. מרור זכר לוימררו חייהם בעבוד' קשה. וחרוסת זכר לטיט. ויזהר שלא ישהה המרור בחרוס' פן יפיג מרירו. ואותן תבשילין אריב"א צריכי' להיות משני מיני בשר מדקאמ' בירושלמ' [פ"ד ה"ד] ובלבד מן השחיטה. וכן פי' הרב ספרדי ונפלאתי אם פה קדו' אמ' זה. והירושלמ' הוי על מתנית' דמקו' שנהגו לאכול צלי כדא[ש]כחנ' [לעיל נ"ג ע"א] תודרוס איש רומי הנהיג לאכול גדיים מקולסים זכר לפסח. ועליו קאמ' בירושלמ' דמקום שנהגו לאכול צלי זכר לפסח צריך שיהיו מן השחיטה. אבל בב' תבשילין שאין אנו אוכלי' אלא מעלין לזכרון בעלמ' אינו חולק על תלמודינו, אף אם יחלוק אנן עבדינן כבני בבל. ורבנן דהוו בתר' קאמ' אפי' גרמא ובישולי. אבל דג וביצה שעליו כמו שרגילי' להטיח את הדג בבצים לא חשיב אלא תבשיל אחד. ועוד מה להם לירושלמי הא [ב]פסחים קאמ' רב יוסף שצרי' ב' מיני בשר. ואם חל פסח במוצאי שבת אין צריך רק תבשיל אחד דאין חגיגת י"ד דוחה שבת.
<h2>דף קטו.</h2>
וכי ליכא שאר ירקו' מברך בתחלה על המרור בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מרור בלא ברכה ואין זה חבילות חבילו' אם מברך הב' ברכות על המרור דלא מיקרי חבילות אלא דומיא דברכת המזון וקדוש שכל אחד טעון כוס לבדו והשתי ברכות חוב' אבל היכא שהברכה הוי משום דאסור ליהנות, לא הוי חבילות. אחרי כן לוקח מצה ג' ויכרוך עמה ויטבול בחרוסת זכר למקדש כהלל. וטיבול זה שעושי' בחרוסת לא משו' קפא הוא דכל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא כדאמ' בירוש' אלא כיון שאנחנו עושין טיבול זכר כהלל והלל לא היה עושה טיבול אחר היה עושיהו בחרוס' ומטעם זה נ"ל שנכון לקחת כזית מרור בכריכה אף כי כבר יצא ידי חובתו דע"כ הילל היה אוכל באותה כריכה כזית מרור דאכיל' כתי' ביה. ואע"ג שבית בליעה אינ' מחזיק' יותר מב' זיתים וא"כ היאך היה הלל אוכל ג' זיתים כאחת, כזית פסח וכזית מצה וכזית מרור, (או) [א"ו] דכיון שלא בלען שלמים אלא לועסן הרי נתמעטו הג' זיתים בלעיסה ונתמעט ונכנס מהם בין שיניהם וא"כ הלל היה עושה סעודתו קודם לכן מסופגנין ודובשנין כדי שיאכל הפסח על השבע. או לא היה אוכל כ"א כזית פסח לבד והשאר על השבע. אף כי תימא הוא אם אומ' כזית שהוא העיקר כדכת' על מצות ומרורי' יאכלוהו לא היה כדינו. אבל אין מברכין [על] הכריכה אף כי הלל מברך היה עליו ג' ברכות, דלדידן הוי ברכה לבטלה שהרי כבר יצאנו ואין זה אלא לזכרון. מיהו אין כל חששא אם אין בו כזית או טבול דדי לנו בזכר הכריכה. יש שעושין המוציא ועל אכילת מצה והכריכה הכל באחת מן המצות. והרב מפס לא היה עושה כ"א ב' מצות האחת ללחם משנה וכאשר פי' נר' לעשות ג' מצו[ו]ת בשלשתן באחת המוציא ובאח' על אכילת מצה ובאחת כריכה. והרב הספרדי היה עושה הטיבול משאר ירקו' בחרוסת והמרור בחרוסת והכריכה בחרוסת משום דמספק' ליה אם הלכה כרבנן דאמ' זה וזה בפני עצמו או כהלל שהיה כורכן. ונ"ל שהרב היה אוכל השלימה לבדה בלא חרוסת דלא ליתי חרוסת דרבנ' ומבטל מצה דאוריית' אבל במרור צריך לשקועיה משום קפא.
נהגו לעשות ג' מצות מעשרון אחד, סימן לדבר לחמי תודה ועליהם יוסיף אם ירצה. הורגלו לסמן עליה' סימני' ראשונ' ושניה ושלישית ואין לחוש. נוטל אחת ומחלקה לשנים חציה לאפיקומ' וחציה יאחוז בידו ויאמ' הא לחמא עד מה נשתנה ומחזירה לקערה ומסלק הקערה להכיר' לבן אולי יחכם וישאל מה זה. וסילוק זה במקו' עקיר' שולחן שהיו עושי' בזמן ששולחנם קטנים והיה לכל אחד שולחנו לפניו. אך עתה ששולחן אחד לכולנו לא הטריחום לסלקו. ואין צריך לסלק התבשיל מן הקערה שאינו נרא' כמקדיש קדשי' בחוץ רק אם היה נוטל התבשיל בידו באומרו פסח זה כדרך (במ') שעושי' במצה זו ובמרור זה.
<h2>דף קטז.</h2>
לוקח הפרוסה ואחת השלימות ומניח הפרוסה תחת השלימה ומברך על שתיהן המוציא ועל אכילת מצה ובוצע משתיהן ואוכל, וכן כת' הרב מפס דבעינן ב' מצות משום לחם משנה וגרעיתי' לחד' ואוקמי אפלגא. אבל לפי דברי רשב"ם נר' שצריך להביא הג' מצות הברכה ושתי שלימות מייתינ' משו' ברכ' המוציא, דלא גרע משאר ימים טובי' שצריך ובוצע על ב' ככרות שלימות עכ"ל. לדבריו יניח הפרוסה בין שתי השלימות ומברך על השלימ' העליונ' ועל הבצוע. וכזית מצה זו המצה של חובה כדכ' [במדבר ט'] על מצות ומרורי' יאכלוהו מצה והדר מרור. ויקח מרור ויתן לכל אחד כזית דאכילה כתי' ביה. ויטבול בחרוס' להמית התולע ויברך על אכיל' מרור. ואין צרי' לברך (על) ב"פ האדמה שהלחם פוטרו מברכת ההנייה ואע"ג שאינו בא ללפת הפת כיון דלא סגי בלאו הכי כדברי' הבאי' בתוך הסעודה דמי. ומצאתי במדרש שעושי' חרוסת מכל מיני פירות הכתובי' בשיר השירי' תמ"רה תא"נה רמ"ון אג"וז תפ"וח והוסיף עליהם שקדים לפי ששקד הק' על הקץ. וצרי' שיהא החרוסת מעט חומץ זכר לתפוח שעוררנו תחתיו ולעשותו עב זכר לטיט ולתת לתוכו תבלין כגו' קנמון וסנבל שהוא דומה לתבן. סנבל פיילרמיק בל"ע, ובלשו' ערבי סנבל דומה לזנבות שבלים ונמצא אצל הבשמים. ובלשון לטין סקונן וזהו זכר לתבן. ובירושלמ' [ה"ג] פליגי אמוראי חד אמ' צריך לעשו' עב זכר לטיט וחד אמ' צריך לעשותו דק זכר לדם. ונר' לי שלפיכ' עושי' דק לאפוקי נפשי מפלוגתא.
ימזוג כוס שיני ויאמר' מה נשתנה. [ואם שאל הבן או אשתו מה זה המעשה או מה העבודה ידלג מה נשתנה] ויענהו עבדי' היינו לפרעה ויאמ' הגדה.
<h2>דף קטז:</h2>
ובהגיעו לרבן גמליאל אומ' כל שלא אמ' ג' דברי' כו' באמרו מצה זו ומרור זה יגביהם מן הקערה להראות למסובין. אבל באומרו פסח זה לא יגביה התבשיל פן יראה כמקדי' קדשי' בחוץ כפיר' לעי'. ואומ' אשר גאלנו וגאל את אבותי' ואח"כ בפ"ה וישתה ולא יברך אחר כוס זה כדפי' לפי שנפטר בברכת המזון. ונר' שאין המסובין אומ' הגדה רק מי שעשה הסדר מדקא פריך בערבי פסחי' על רב אחא דקאמ' סומא פטור מלומר הגדה איני והאמ' רבינ' אמ' לי מרימר שאילתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן [אמר] אגדתא בי רב ששת (מאן אמ' אגדתא בי רב ששת) אמרו ליה רב ששת לרבנן בי רב יוסף מאן אמ' אגדת' בי רב יוסף אמ' לי' רב יוסף. ואם המסובי' היו אומ' האגדה מאי פריך מרב ששת ורב יוסף הרי לא היו פטורי' האחרי' אלא ודאי לא היו אומרים האגד' כ"א רב ששת ורב יוסף. ולהכי קאמ' תלמודא אם הם פטורי' האחרים היכי פטורי'. וכן קאמ' בערבי פסחים [קי"ד ע"ב] הכל לפני מי שאומ' האגדה. וכן אין עוקרי' השולחן אלא לפני מי שאומ' האגדה שלא קאמ' לפני האומרי' האגדה. יש מברכין לקרות הלל כשמגיעי' להלל שיר חדש הללו יה, ואין נכון שהרי אין כאן קרייה דכיון שהפסיק באמצע הא קיימ' לן דאף למאן דאמ' דבהלל [ב]מגילה אם שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש מיהו לכתחילה אינו נר' שיפסיק כדי לגמור. וכן כת' בתשוב' הגאוני'. מיהו ריב"א היה מברך עתה ולאחר מזון כאשר אפר' במקומו. והנכון שלא לברך עתה כלל. נוטל עתה ידיו לצורך סעודה ומברך ענ"י. ובנטיל' ראשונ' דירקות לא סגי דאגדת' והליל מסיח דעתיה, ודווק' לאומר(ו) ההגדה צריך ליטול דלדידי' הוי היסח הדעת, אבל השומעי' אינן צריכי' לחזור וליטול ידיהם. וכן [כתב] הרב ר' יוסף ט[ו]ב עלם בסדרו ומברך על נטילת ידים לחודיה.
<h2>דף קיז.</h2>
אליהו לעי', וכן פי' ריב"א בפר' תמיד נשחט דהלל דשחיט' הפסח כנגד השיר הוא בא ולוים היו אומ' אותו כדאמ' בתוס' דפסחי' [פ"ד ה"ט] גבי סדר שחיט' הפס' והלוים היו עומדי' על דוכנן ואומ' הלל. וכן יסד הפייט סודרת עניית הלל בקילוסיה אלמ' לוים היו אומ' אותו כמ' שיר אף כי אין אומרי' בשאר קרבנות שיר כי אם על היין כדאית'. ואולי הלל שאומ' בלילי פסחים בזמן שאין קרבן הוי כשאר הללות מדמני להו עם הי"ח ימי' שיחיד גומר בהן הלל. מה שחולקי' הלל מקצתו קודם סעודה ומקצתו לאחרי' סמך לדבר בתוספת' [פ"י ה"ה] בני העיר שאין להם מי שיקרא הלל נכנסי' לבית הכנסת וקורי' פרק ראשון והולכין ואוכלי' ושות' וחוזרי' וגומרי' עד סוף.
<h2>דף קיז:</h2>
נוטלין עתה ידיהם ולא מברכי' לפי שנטילה זו אינה אלא מפני מלח סדומית שמסמא את העיני' והוה ליה כי שותה משקי' לרפואה שאינו מברך [כמו שאמרו (ברכות מ"ה ע"א)] לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא מיהו נר' שהמברך ברכת המזון צרי' לברך ענ"י. לפי שידים מזוהמות פסולות לברכה כדא' (בזבחי') [ברכות נ"ג ע"ב] כשם שמזוהמות פסולות לעבודה כך ידים מזוהמות פסול' לברכה. אסמכוה אקרא כדכת' [ויקרא י"א] כי קדוש אני והתקדשתם אילו מים ראשונים והייתם קדושים [אילו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני יי אלהיכם זו ברכה ולא הוצרכו מים אחרונים אלא] להזהירנו להנצל מנזק. ועוד אם מים אחרונים לא הוצרכו אלא מפני סדומית למה הצריכו [שם] ל[מ]ברך ברכת (ברכת) המזון לסוך ידיו בשמן אלא ש"מ שהטעם מפני זיהום. ושגו רבותי' ע"ה שתלו טעם הזיהום במלח סדומית. ובשאלתות רב אחאי וגם בתשובו' הגאוני' שכל האוכל דבר שאין כיוצא בו קרב לגבי המזבח נקראו ידים מזוהמות. אסמכו [אקרא כדכת' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. וימזוג כוס שלישי לברכת המזון ויברך] על הגפן אחריו. לא ישתה בין שלישי לד' שמא ישתכר וישכח סדרו אבל שאר הכוסו' אם ירצה לשתות ישתה. דיין שבתוך הסעודה אין מש(ת)כר וקודם המזון אין רגילות להשתכר. רביעי מוזג להלל ונכון להתחיל ההלל ולברך עתה עליו לקרות אף כי צריך לגומרו אין לברך כי אם לקרא כפי' ר"ת בפר' אין נערכין. אמנם הורגלו לומר לגמור להודיע [שצריך לגמור את ההלל. וי"א שאין לברך על ההלל בלילי] פסחי' שאינו אלא כאומ' שירה. ונר' הדברי' דאע"ג דמני ב' לילות של פסח עם כ"א יום שהיחיד גומר בהן הלל בגולה [מסכת סופרים פ"כ ה"ט] מ"מ קריאה אי הוויי' כדרך שהיו קורי' בזמן עשית הפסח שהפסח טעון שיר כדאמ' [לעיל צ"ה ע"א] בראשון טעון באכילתו הלל ואם גמרו קריאתו קודם גמר הקרבת הפסחי' היו שונים ומשלשים כדאמ' בתמיד נשחט [ס"ד ע"א] מימיה (כת') של [כת] שלי[שית] לא הגיע לאהבתי לפי שעמה מועטין. ודבר ידוע הוא שלא היו מברכי' אז בקריאתו מידי דהוה אשאר שירי קרבנות. וכתו' שאם בא לברך לפניו משתקי' אותו ולזה הסכימו כל הגאוני' לבד ריב"א וקצת רבני צרפת ראיתם ממסכ' סופרי' [שם]. הגה"ה דינו לדבר פלא ולאפוקי נפשאי אשתוק (הגאוני') אני רגיל לברך בליל פסחי' בא"י אלהינו מ"ה מלך מהולל בפי עמו משובח ומפואר בלשון כל חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדיך. וכן ראיתי כתו' בתשובות הגאוני' שהיה רבי' יצחק בר יהודה מברך בימי' שאין היחיד גומר בהן הלל עד יהללוך. ולא יאמר יהללוך אף לאחר שיאמ' הודו בסוף הלל מצרי יאמר הלל הגדול כי מה בצע לחתום ב' פעמים במהולל בתשבחו'. אכן אם הוא חולה או איסטניס יחתום ביהללוך וישתה כוס ד' ויאמ' הלל הגדול ונשמת וחותם בישתבח ושותה כוס החמישי. ולא יטעום כלום כל הלילה שלא יפיג טעם אפיקומ'. מיהו לאחר שינה לא ידעתי למה לא (יאכל) [יוכל] לטעום שהרי כבר הופג(ו) כל הטעם בשינה אף כי אין מקפידין לשתות מים שאין מים מפיגי' טעמו. ויש לו לגמור הלל בכל מקו' שירצה אף שלא במקום סעודה. לשו' מסכת סופרי' [פ"כ ה"ט] בשתי לילות של פסח גומרי' הלל וצרי' לברך עליהם ולקראתו בנעימה לקיים מה שנ' [תהלים ל"ד] ונרוממה שמו יחדיו. כשהוא קורא בביתו אין צריך לברך עליה שכבר ברך ברבים. ונר' דהיינו מה שכתו' בתוספ' של מעלה [פסחים פ"י ה"ה] בני העיר שאין להם מי שיקרא הלל נכנס' לבית הכנסת וקורי' פר' ראשו' וכו' ואז היו מברכי'. וא"כ אין סעודה חשיב הפסק. והיינו הא דקאמ' בירושלמ' דפ"ק דברכו' [ה"ה] גבי כל הברכות פותחין בברוך התיב ר' ירמיה והרי גאולה שנייה היא דאמ' ר' יוחנ' אם שמע הלל בבי' הכנס' יצא.
<h2>דף קיח.</h2>
נ"ל שאין אומר הלל הגדול בכוס רביעי מדקאמ' במתני' דערבי פסחי' רביעי גומר עליו הלל. ואומ' עליו ברכת השיר. וקאמ' רב יהודה דברכת השיר הוא יהללוך שבסוף הלל המצרי. ר' יוחנן אומ' נשמת כל חי. ובתר הכי קאמ' ת"ר חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון. ונר' שבכוס רביעי לא היו אומ' הלל הגדול. ולולי רשב"ם הייתי רוצה לפר' לדברי רב יהודה היו אומ' יהללוך בחתימת הלל מצרי ולא נשמת. ולר' יוחנ' היו אומ' נשמת ולא היו אומ' יהללוך. ולכוס ה' היו חותמי' ביהללוך על הלל. אבל לחתום ב' פעמים על כוס ד' אין נכון. ואולי לדברי חכמי' דבריית' שאומ' חמישי אומר הלל הגדול היו אומ' יהללוך להלל המצרי. ואומ' לכוס חמ[י]שי הלל גדול ונשמת. מיהו רשב"ם אומ' לא כן פיר' וגו' ת"ר כוס רביעי גומר הלל ולדבריו חותמי' בשתים על כוס רביעי. וזה לשונו ר' יוחנ' אומ' נשמת כל חי אף נשמת כל חי יאמר דהיינו ברכת השיר במתני' דאלו יהללוך אנו [אומרים] בכל יום שאנו אומר' הלל, ומאי שנא ליל פסח דנקט אם לא להוסיף ברכה אחרת והיינו דאמר לתרווייהו דהלכת' כר' יוחנן וקבעינהו לאחר הלל הגדול צריך לאומרו כדלקמן ולדברי הרב מפס והרב הספרדי פי' דאמ' עליו ברכת השיר היא יהללוך וכן נר' בעיני. חמישי אומ' עליו הלל הגדול ואומ' עליו ברכת השיר והיא יהללוך והיינו כרב יהודה ולא כר' יוחנן. ודבר פלא הוא דאף לגבי רב רבו של ר' יהודה קיימ' לן כר' יוחנ'. ואולי לפי שבעל התלמוד סדר רב יהודה קודם (קודם) קיימ' לן כוותיה. וכן אני רגיל לעשות פעמים לחתום בכוס רביעי יהללוך להלל המצרי ושלא לומ' לא הלל הגדול ולא נשמת. אם (לא) אתה צמא ואם יי['] נמצא יאמ' הלל הגדול ונשמת וחותם בישתבח על כוס חמישי. ויצא חנם לחפשי.
<h2>דף קיט:</h2>
כתו' בתשובו' הגאוני' שאין לכפול הלל מברוך הבא ולמטה וראיתם מדאמ' בסוכה פר' לולב הגזול [ל"ט ע"א] ובערבי פסח' ר' כופל בה דברי' ור' אליעזר בן פרטיא מוסיף בה דברי' מאודך ולמטה וע"כ ר' היה כופל מאודך עד אנא יי הצליח' נא וגו' דבה' מודו כול' עלמא ורבי אליעזר היה מוסיף לכפול מאודך עד סוף הלל והלכה כר' מחבירו ע"כ דבריהם. ונר' הדברי' שאם היה צריך לכפול מברו' הבא ולמטה א"כ היה לנו לנענע ב' פעמים בהודו שבסוף הלל כאשר מנענעים באנא י"י הושיע[א] נא ב' פעמי' והוו להו (ח') [ה'] נענועים ואנו (ז') [ד'] עבדינ' כבי' הילל [סוכה ל"ז ע"ב]. י"א שצרי' לכפול הודו שבסוף הלל כמו שכופלין כל הנשמה ת"י ואורך ימים. ולא היא ריק זכו לבם דנ"ל שאין כופלי' אלא (כשפוסקין) [כשפסוקין] באים אחריהם כדי להבחין ששם מסיים המזמור או הפרק. אבל כאן ידוע לכל כי יהללוך היא ברכ' השיר והודו סוף הלל וליכא למיטעי. לדברי רש"י שמפ' ר' כופל בה דברי' עד אודך ור' אליעזר בן פרטי' מוסיף בה דברי' לכפול מאודך ולמטה עד סוף הלל פלא היא איך עבדנ' דלא כר' והלא הלכה כר' מחבירו.
ואכל ושבע ודשן ויפטר באפיקומן דבענן טעם מצה בפיו שהיא אף בזמן הזה דאוריית'. אבל במרור דרבנן לא איכפת לן. ואם שכח ולא אכל אפיקומ' יצא בכזית מצה אחרונה דכל מצות שלנו עשויין כתיקון אותה של מצוה. אף כי גדול אחד היה מצריך להתחיל ולחזור הסדר אבל אין צריך להחמיר.
<h2>דף קכ:</h2>
וצריך שיזהר שלא יאכל אפיקומן הבא במקום הפסח אחר חצות מידי דהוה אפסח שאינו נאכל אחר חצות. ואם נרדמו וישנו כולם בתוך הסעודה שוב לא יאכל אפיקומן כר' יוסי דקאמ' גבי פסח נרדמו לא יאכלו דכיון דאינו אמ' הברכ' אמצה ראשונ' כדפי' לעיל הוי לדידן ראשונ' ואחרונ' הכל אחד. ואם היה ישן בנתים דמי כאילו אוכל בשתי מקומות. ומצה איתקש לפסח וקיימ' לן [פ"ו ע"ב] דאין הפס' נאכל בב' מקומות לפיכ' צריך ליזהר שלא יישן בנתיים. אבל אם לא ישנו כולם יאכלו אפיקומ'. כך פי' ספרדי ולרבני צרפת אף לא ישנו כ"א מקצת' לא יאכל. ומיהו נר' כי מי שיישן אף אם הוא יחיד לא יאכל.
